הנה עולים וצומחים כוחות היצירה למיניהם המפכים בנו, אנשי האמונה, מתוך אמירה מפורשת גם בתחום האמנותי. משורשי המקורות הטהורים צומחות היצירות בחדווה. יש בהן משום גילויים רוחניים של האמונה, ומורגשת בהם התחדשות של "חדש ימינו כקדם" בבחינת "תורה חדשה", היא "תורת א"י" הרעננה של התלמוד הירושלמי הארצישראלי. הגל היצירתי הזה חזק וסוחף, ומעורר את הישראלי ה"עכשוויסטי" החי בלי הפרספקטיבה ההיסטורית של הדורות, והנתון בבעיה קשה של זהות. אנו היהודים, יצאנו מגלות של אלפיים שנה דווקה בזכות אותו הזיכרון ההיסטורי האיתן, בגלל הנאמנות לעברנו.

הנה ימים באים נאום ה' וזרעתי את בית-ישראל ואת בית-יהודה זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיהו א, כו,) - "זרע אדם לחוד וזרע בהמה - לחוד" (חולין ה'ב') אלה הם גם שתי האסכולות האמנותיות, העומדות כיום האחת כנגד האחרת - בהמיזם עכשוויסתי מול השאיפה לאין סופיות ולרוחניות המתבקשת מן התבונה האנושית. "האוונגרד" הגאולי בדרכו אל הקודש ואל קודש הקודשים נאלץ להיאבק בריקבון הבהמי, "אולי באמת גזירה היא שתהיה האמנות הנקיה ניזונת וגדלה מן העיפוש…"(ביאליק "האומנות הטהורה".) בדומה לשיח הוורד, המצמיח פרחים רכים בגוניהם ועדינים בבושמי ריחותיו וגדל על תלולית של זבל, כך ראוי הוא כל העולם הזה שנעלה אותו ונקרבו אל הקודש והטוהר.

מתוך התבוננות עמוקה אל העבר הלא רחוק, הרי שבמאה ה-91 העדיפה האנושות את המדע על פני האמונה, ובמאה הבאה אחריה, בסוף המאה ה-02, ויתר המדע על יומרנותו להגיע ולהבין את "הכיצד" את "המדוע" ואת "האיך" ואת "הלמה". בפתח המאה ה-12 אנו נתקלים בקץ הימים של ההסטוריה, קץ האידאולוגיה והפילוסופיה. האמנות והמדע ניצבים חסרי אונים ומגיעים אל ה"איון" ואל התיאולוגיה הנגטיבית בהבנת האין הסופי כפי שאמר ברגסון: "התרבות הטכנית מצפה לתוספת נשמה והמכניקה דורשת מיסטיקה…". "האוונגרד הגאולי" כשמו כן הוא, הוא חלוץ העוסק באומץ ב"קץ" הרלוונטי שלנו היום, כמבוא אל הקודש - יצירה בחדוות התקרבות אל נויו של עולם.